לשון הרע אינטרנט

תביעת לשון הרע בגין הוצאת דיבה באינטרנט

האינטימיות שלנו עם עצמנו כאשר אנו יושבים מול הלפטופ בחדר, או גוללים בפיד הפייסבוק דרך הטלפון הנייד בשעות הערב, יכולה להטעות אותנו לחשוב שהאינטרנט הוא מקום מופקר וללא חוקים, שבו אפשר להגיד מה שאנחנו רוצים מבלי שיהיו לכך השלכות. אכן, לא מעט אנשים מרשים לעצמם לקלל ולהתבטא בצורה שערורייתית באינטרנט, ואומרים דברים שלעולם לא היו מעיזים לומר פנים מול פנים (אם כי, ככל שהמציאות שלנו מקצינה יותר, כך היא הופכת דומה יותר למציאות המקוונת. חבל שלא להיפך).

עם זאת, האינטרנט הוא זירה מפוקחת יחסית, ולמרות שאכיפת החוק אינה מושלמת באינטרנט ומתקשה בהיבטים מסוימים (כמו למשל עם מצבים בהם המפרסם מצליח לשמור על אנונימיות), התבטאות המהווה דיבה או פגיעה בפרטיות בהחלט יכולה לגרור תביעה בבית המשפט וחבות בפיצויים.

מהי דיבה?

חוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום שיש בו כדי לבזות אדם, להשפילו, לפגוע במשרתו וכדומה, עשוי להוות עבירה פלילית, וכן עוולה אזרחית לתביעת פיצויים על נזק שנגרם בעקבות הפרסום. כדי שנגיד שפרסום מהווה ״דיבה״ או ״לשון הרע״, צריך שהפרסום יהיה מבזה. כלומר, אם נפרסם על פלוני פרסום שהוא שקרי אך לא מבזה, כמו ״פלוני אוהב לעזור לאנשים״, אז גם אם פלוני לא אוהב בכלל לעזור, עדיין זה לא מבזה אותו, ולכן לא קמה עילת תביעה. המחוקק מאפשר לקבל חמישים אלף שקלים פיצוי בפרסום שלא נקבע שיש בו זדון, ומאה אלף שקלים אם נקבע זדון, וכל זאת ללא הוכחת נזק (וכאשר יש נזק, ניתן לתבוע גם על הנזק).

מה לגבי קללות למשל? אם הקללות והגידופים נעשים במרשתת, הם עונים על ״דרישת הפומביות״, אולם האם הן מהוות דיבה? הרי זה לא סביר שמישהו יטעה להאמין לתוכן האמור בהן. עם זאת, צריך לבדוק את הדברים בתוך הקשר. למשל, הראפר לשעבר ואושיית הרשת בהווה המכונה ״הצל״ נתבע לאחרונה בסכום של חצי מיליון שקלים בגין דברים שכתב על גולש אחר, שקילל אותו לפני כן: ״אברבנאל תעשו ספירה נראה לי ברח לכם אחד״. בסופו של דבר, ״הצל״ חויב בתשלום חמשת אלפים שקלים בלבד, עקב ״פערי הכוחות ויכולת ההשפעה בין הצדדים״. כלומר, אם הצל לא היה ״משפיען רשת״, אולי לא היו מחייבים אותו כלל. מצד שני, אם אותו גולש לא היה מקלל בעצמו, אולי הפיצויים היו גבוהים יותר. 

מה עושים כאשר פרסמו נגדנו התבטאות המהווה לשון הרע?

הדבר הראשון הוא לפנות אל האתר בפנייה מתועדת, אשר דורשת את הסרתו של הפוסט (לא לפני שתיעדנו את הפוסט עצמו כמובן). במקרה שהאתר אינו נכון להסיר את הפנייה, אפשר גם לפנות לבית המשפט, על מנת שזה יורה בצו על הסרת התוכן הפוגעני. לאחרונה פנתה העיתונאית לינוי בר גפן לטוויטר בבקשה להסיר פוסט מיני ופוגעני נגדה. משטוויטר סירבה להסיר את הציוץ, תבעה בר גפן את טוויטר עצמה, אחרי שהגישה כתב המצאת תביעה לטוויטר בארה״ב, ובית המשפט פסק לזכותה עשרים אלף שקלים (יש לציין לרעה את תגובתה של טוויטר לתביעה, שטענה בעצם שבגלל עברה המיני של בר גפן וההתבטאויות שלה ברשת, אז הציוץ המדובר לא מהווה הטרדה מינית. רק בגלל התגובה הזו, היה ראוי לפסוק כנגד טוויטר).

לאחר הפנייה לפלטפורמה בבקשה להסרה, וזאת ללא קשר לשאלה האם הפוסט הוסר או לאו, יש לשלוח מכתב התראה לפני תביעה בבקשה לפיצויים. אם אנחנו יודעים מי המפרסם, אנו יכולים לשלוח את המכתב אליו ישירות. אם לא, אנו יכולים לפנות בבקשה אל ספק האינטרנט או אל האתר המפרסם (למשל, אם זה פוסט בפייסבוק אז לפייסבוק), כדי לקבל את ה-IP של המפרסם או פרטים מזהים שלו. אם יש לנו את ה-IP, שהיא מעין ת״ז דיגיטלית, אפשר לפנות בבקשה לספק האינטרנט של המפרסם, כדי לקבל את פרטי הזהות האמיתיים של המפרסם לצורך הגשת תביעה.

האם בית המשפט יחייב את פרסום המידע מספק האינטרנט? זו שאלה מאד גדולה. בעבר קבע בית המשפט ברע”א 4447/07 רמי מור נ’ ברק אי .טי.סי, כי כל עוד המחוקק לא קבע אחרת, באופן עקרוני, בית המשפט לא יכול לחייב את האתר לפרסם את ה-IP. עם זאת, מפסיקת בתי המשפט בישראל בנושא, נראה לפיה ההגנה על האנונימיות של הגולש מבוססת בעיקר על חופש הביטוי, ופחות על הזכות לפרטיות. כלומר, אם אין ״ביטוי״ שראוי להגנה, יתכן ובית המשפט לא יספק הגנה ממתן המידע. כמו כן, הלכת מור חלה כאשר מדובר בגולש אנונימי, אולם אם מדובר בגולש שאינו אנונימי, או שיש לנו חשד מיהו המפרסם, יתכן ובית המשפט יסכים להורות לספק האינטרנט לתת לנו את פרטי הגולש. לאחרונה למשל, הורתה ועדת הבחירות המרכזית לרשת פייסבוק לחשוף את פרטיו הבסיסיים של גולש פייסבוק.

Call Now Buttonחייגו | Call
נגישות

להרשמה לניוזלטר החודשי שלנו:​