דיני שטרות

המקרה המיוחד של דיני השטרות

במשפט האזרחי, נטל הראייה מונח באופן רגיל על התובע. אכן, יש היגיון בכך שמי שטוען שמגיע לו כסף מאדם אחר, יהיה זה שצריך להוכיח את טענתו. ברוח ההיגיון הזה, כבר בגמרא נכתב כי ״מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר “מי בעל דברים יגש אליהם״ (בבא קמא, דף מ״ו, עמוד ב). 

עם זאת, בשטרות כמו שיקים או שטרי חוב, הנושא של נטל הראייה הוא מעט שונה.  לפי סעיף 29 לפקודת השטרות, ישנה ״חזקה על תמורה ועל תום לב״. כלומר, כל עוד לא הוכח אחרת, אנו מניחים שמי שמחזיק בשטר הוא אוחז כשורה בשטר, ושהוא קיבל תמורה כלשהי בעבור השטר. כלומר, אם המחזיק בשטר מבקש להגיש את השטר לביצוע בהוצאה לפועל, ההנחה היא שהנתבע מחזיק בזכות לקבל את האמור בשטר, כל עוד הנתבע לא הוכיח אחרת. כלומר, נטל הראייה מונח דווקא על הנתבע.

מדוע זה כך?

שטר הוא למעשה מסמך המהווה פקודה או הבטחה לתשלום סכום כסף מסוים. שיק למשל, הוא התחייבות בלתי מותנית להורות לבנק לשלם סכום כלשהו לנפרע, קרי מי שהשיק כתוב לפקודתו. בהערת אגב, נציין שניתן גם לעשות ״סיחור״ לשיק, כלומר, השיק להעביר את השיק מהנפרע לאדם אחר (על ידי חתימה בגב השיק) ואז מי שהשיק סוחר אליו, מחזיק בזכות לפרוע את השיק (יש על כך מגבלות שונות, ראו סעיף 31 לפקודה. למשל, לא ניתן לסחר שיק שכתוב עליו ״למוטב בלבד״. אגב, לפי הוראה של בנק ישראל, ברירת המחדל של לקוחות פרטיים המזמינים שיקים, היא שעל השיקים כתוב ״למוטב בלבד״).

משום החזקה של סעיף 29 לפקודת השטרות, כאשר שטר מוגש לביצוע בהוצאה לפועל, על הנתבע להוכיח שני דברים. הראשון, שהשיק ניתן במסגרת עסקה מסוימת. השני, הוא שבאותה עסקה, האוחז (התובע באותו מקרה, שהוא הנפרע או האוחז כשורה שהשיק סוחר אליו) עשה משהו שהפקיע ממנו את הזכות לתבוע את השטר. למשל, קנינו רהיטים ושילמנו לחנות בשיק. בעל החנות לא סיפק לי את הרהיטים כפי שהתחייב, אבל בכל זאת מנסה לפרוע את השיק. נטל הראייה מוטל עלינו להוכיח שלא קיבלנו את הרהיטים (מדובר בטענה של ״כשלון תמורה״). דוגמה נוספת: אם מדובר בשיק ביטחון שניתן למשל בעסקה של שכירות, והתובע (בעל הדירה) מבקש להשתמש בשטר הביטחון, הנתבע צריך להוכיח שלא התקיימו התנאים לשימוש בשטר הביטחון (ולכן בעלי דירה ״אוהבים״ לקבל בהשכרת הנכס שלהם שיקים ושטרי חוב: להם יש את השטר ביד, והשוכר הוא זה שיצטרך להתמודד עם הטענות שלהם, לא להיפך).

יש לציין כי ישנן שתי טענות שהנתבע טוען, המבטלות את החזקה של סעיף 29 לפקודה. הטענה הראשונה היא שהנתבע טוען שחתימתו על השטר זויפה: תמיד כשעולה טענה כזו, הנטל להוכיח את אמיתות החתימה הוא על התובע. כמו כן, ישנם מצבים בהם הנתבע מודה כי זו אכן חתימתו על השטר, אך השטר נחתם תוך ״ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות״ (לשון הסעיף): אם הנתבע הוכיח כי השטר נחתם בכפיה כזו או אחרת, התובע יהיה צריך להוכיח מדוע בכל זאת יש לקיים את השטר. טענה נוספת שיכול לטעון החייב, שתחזיר את נטל הראייה לתובע, היא טענת פרעתי: כלומר, העסקה הייתה תקינה, והחתימה לא הייתה בכפיה, אולם החוב הנטען כלפי כבר שולם, ואין לחייב אותי פעם נוספת.

Call Now Buttonחייגו | Call
נגישות

להרשמה לניוזלטר החודשי שלנו:​